בזמן שאתה מחכה לאוטובוס יכולה לעבור חצי שעה או 10 דקות, מבחינתך עשית אותו הדבר. החיים האנושיים הופכים לחסרי משמעות בזמן הזה שאתה מחכה.

זה כמו שאתה מגיע לתור ברופא ומתבאס שלא הבאת ספר.

בקפוארה יש כמה דברים מעצבנים:

1. האנשים שמנגנים בכלי הנגינה בקפוארה לא היו בשיעור כלי נגינה בחייהם. אני אוהב לשמוע מוסיקה שמנגן מישהו שאני יודע שעבד קשה בשביל לרכוש את מיומנות הנגינה שלו. ה-40 שקל שאני משלם חלקם הלכו ל-6 שנים לימודי פסנתר, לעזעזל!

2. המוסיקה לא ברורה בקפוארה. כל מה שצריך זה מישהו שישיר בצורה אתנית: "פא- נא-נא מה, פא- נא-דה-מה-בה-בה.."

3. קפוארה זה מעניין לחצי שנייה, ואז זה אנשים שבועטים אחד בשני ל10 דקות משעממות, ואז אחד עושה תרגיל, עניין לחצי שנייה, ואז עוד 10 דקות שעמום.

קורה לי שאני הולך ברחוב, מסתכל ימינה ורואה שאני במקרה הולך בתאום עם עוד בן אדם לצדי שהולך בדיוק באותו קצב.

יש לי שלוש אפשרויות:

1. להאיט את הקצב – לא בא לי

2. להאיץ את הקצב – לא בא לי

3. להתחיל להגיד – "אז אמרתי לדנה שהיא צריכה לחשוב עלי גם בקטעים האלה, כל פעם קורה אותו דבר. זה ממש דפוס אצלה…"

לרגע אני מרגיש כאילו יש לי קשר אמיתי איתו. עד שהוא תוקע לי מבט של "מה אתה חולה נפש?" וממשיך בדרכו.

שאלה: אם עוברים ברחוב, ושומעים בן אדם משתעל בטירוף בכפיפה,

למה לא רוצים לשמוע אחר כך קול של מים זורמים?